התערוכה המוצגת במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן היא תערוכה העוסקת בטראומה של כמעט כל בית בישראל. האמן יוג'ין למאי היה בין הלוחמים שנכנסו ללבנון. כמו רבים, חש מחויבות למשימה. אבל בניגוד להם הוא נלחם בארץ אבותיו. אמו, נוצרייה סורית – לבנונית, גדלה בלבנון, וסבו נולד וחי בתבנין, אחד הכפרים שבדרום לבנון שאליהם הגיע יוג'ין כחייל – ככובש. תחושות של ישראלי מחד ושל אחד שבאופן כזה או אחר מחובר למקום אותו הוא כובש.
יוג'ין למאי היה צעיר מאוד כשחווה את הקרב על בשרו. כיום הוא אמן פעיל שבסיסו בארצות הברית. שתי עובדות אלה כרוכות זו בזו בקשר עמוק ואפל, והן שזורות בכל יצירותיו המיוחדות, המציגות רשת של עבר והווה, של דיבור ושתיקה, של טקסטים וייצוגים חזותיים, של פצעים והחלמה, של "העצמי" ו"האחר" ושל הצורך המזכך לתקשר.
אחרי הקרב על הבופור החל למאי לכתוב מכתבים למשפחות חבריו שנפלו. הוא כתב אותם בכתב יד, בעברית ובערבית, ותיאר בהם בכאב ולפרטי פרטים את הצעירים האלה לפני הוריהם, אחיהם ואהובותיהם. הכתיבה היתה בעבורו סוג של עדות, אך במובן מסוים גם תרפיה. אף שהצורך היה עז, למאי לא שלח את המכתבים ליעדם. הוא ארז את המכתבים ושמר אותם כמעין קמע טעון וחשאי שהוא עתיד לשאת עמו אל ערים אחרות, אל ארצות ואל תרבויות שונות, עד ששנים לאחר מכן ימצא את השפה החדשה שלו – שפת האמנות. ובשפה החדשה למאי מצא לבסוף את הדרך לשלוח את המכתבים: הוא שילב אותם ביצירות אמנות מופשטות ומופשטות למחצה; הוא עיבד אותם שוב ושוב עד שהפכו לא-קריאים; הוא חזר וכתב אותם על בד רק כדי למזג ולטשטש אותם, ובסופו של דבר, באופן מזכך למדי, המיר את הטקסט לדימוי חזותי.
התערוכה מציגה ציורים ומייצבים של עמודים שעליהם מוצבים פסלונים של חיילים בתנוחות שונות הממלאים את האולם במוזיאון. זו אינה תערוכה המנסה לייצר זיכרון של אירוע ספציפי, אלה תערוכה העוסקת בחיים ובמוות ובמה שביניהם .בזיכרון הפרטי, בהתחבטות הנפש של כל אחד, ובאי היכולת למחוק את הטראומה וליישב במקומה אושר. מצב של דור שלם ודורות אחריו.
עבודתו של יוג'ין לא עוסקת במלחמה עצמה. לא בקרב קשה או קל. אלא בתמצית הדבר הנקרא מלחמה. הסדרות המוצגות צוירו בפחם, בדיו ובעלי זהב על בד או נייר. באופן זה, למאי מעניק משמעות שונה לדימוי האור באפלה, שפעמים רבות כל כך הוא דימוי של תקווה. שכבות הזהב וגוני השחור לוכדים אמנם את העין, אבל בה בעת הניגודיות המנצנצת שלהם מעוררת אי-שקט מטריד של זיכרון ואבדן. היצירות בוחנות שוב את הזיקה שבין טראומה למוסר. האמן יוצר את אמנותו ומבטא מצב פוסט-טראומטי, כאילו היה כלי מוסרי שמאפשר לראות את "האחר" ולהקשיב לו, וכך גם להכיר בטראומה ובהיסטוריה שלו. נקודת המבט האוניברסלית של למאי מצויה בתמהיל זה של "שחור על שחור", אבל אף על פי שהיצירות כהות ומינימליסטית למראה, הן עשירות בפרטים ובחומר.
האמן יוג'ין למאי מכהן כנשיא המרכז לאמנות Mana Contemporary . המרכז פועל בערים ניו ג'רסי, שיקאגו ומיאמי. זוהי תערוכת יחיד ראשונה שלו בישראל.